Presler Private Museum

פאולו טרוילו

יום ראשון 9 נובמבר 2014

 

אוצרת: דניאלה טלמור

פאולו טרוילו הוא אמן איטלקי בראשית שנות הארבעים לחייו, החי ויוצר במילאנו. מולדתו מתייחדת במסורת אמנותית פיגורטיבית מפוארת, וגם ביצירותיו שלו שמור מקום חשוב לפן האסתטי. יחד עם זאת, בעבודותיו גדולות הממדים, המצוירות כולן באצבעות ידיים בלבד, וניחנות באיכויות פוטוריאליסטיות, טרוילו נותן גם דרור לדמיון חסר הגבולות.

העבודות מציגות את הפנים הרבות של גוף הגבר, ומבוססות כולן על התבוננות של האמן בגופו שלו. עם זאת, אין אלה דיוקנאות עצמיים, אלא יצירות המשקפות את הפנים הרבות של כל אדם. העבודות האקספרסיביות המצוירות בשחור ולבן הן וריאציות פיגורטיביות, החושפות במיומנות רבה את האנטומיה של הגוף הגברי ואיבריו, ומאדירים אותה.

כבר מראשית ילדותו, בהנחיית אמו, נהג טרוילו לרשום מדי יום, והיה מעתיק ומגדיל את יצירותיהם של המאסטרים האיטלקיים הגדולים. השפעתם של אלה ניכרת ביצירתו עד היום. כשבגר עבד חמש-עשרה שנה בתחום העיצוב, וכיהן כמנהל האמנותי של חברות פרסום מובילות במילאנו, אך לפני כעשור החל לחוש דחף עז לחזור לצייר. מאז שנענה לדחף זה הספיק כבר לזכות בפרסים יוקרתיים, והציג בהצלחה רבה בתערוכות חשובות באיטליה, אירופה ושאר רחבי העולם, בין השאר בביאנלה ה-54 בוונציה, ובשנה האחרונה גם בסן פרנסיסקו ובסינגפור.

את השראתו במלאכת הציור שואב טרוילו מאמנים כמו מיכאלאנג'לו, פיקאסו, סירוני, גוטוסו ובייקון. בשנים הראשונות נהג לצייר ראשים שהבעות פניהם חזקות, זועקות מכאב. את ההשראה להבעות אלה הוא שאב, בין השאר, מצילום עיתונאי ממלחמת וייטנאם שתלה על קיר ביתו בילדותו. בצילום נראה חייל צעיר ויפה תואר, הזועק בפה פעור. יופיו של החייל עמד בניגוד חריף לאיכויות הצילום בשחור-לבן, שנועד להמחיש את זוועות המלחמה. גם משבר שחווה טרוילו עקב מותו הפתאומי של אביו השפיע על יצירתו, וגרם לו לעצב דמויות בעלות מבע קשה.

הצל והאור, והצורות שמחברות ביניהם, מאפשרים לטרוילו לבטא את השקפתו האמנותית במלואה, ולטפל באמצעותה ביחסים שבין האדם לסביבה העוטפת אותו. הגברים, המופיעים ביצירתו בעירום מלא, הם דיוקנאותיו של כל-אדם (everyman), בצורתו הטבעית והטהורה ביותר, והצופים ביצירותיו מוצאים בהן שיקוף של עצמם.

כיום מצייר טרוילו דמויות אנושיות שדרכן הוא יכול לבטא באופן השלם ביותר את התחושות שמעורר בו הדימוי האנושי שהוא מכיר טוב מכול – הוא עצמו. את הדמויות הללו הוא מצייר באצבעות, מתוך מכלים של צבע אקריליק, בדינמיקה קינטית ותנועה מתפרצת. לאחר שהוא מסיים את מלאכת המחשבת של ציור הדמות, הוא מתיז באצבעותיו על הבד צבע שחור וצבע לבן, הממחישים את התנועה ומעצימים את האפקט הדינמי. כתוצאה מכך נראות הדמויות שלו אנרגטיות מאוד.

את הבחירה לצייר בשחור ולבן מנמק טרוילו כחלק מהשאיפה להגיע ליצירה פרימיטיבית וראשונית, שתתעלה על כוחם השקרי של הצבעים לייפות ולקשט. מאחר ומלאכת הציור באצבעות קרובה כל-כך לקנבס, ואינה נשענת על התיווך של המכחול, היא מאפשרת לו לתת ביטוי ישיר לרעיונות ותפיסות עולם, ומעניקה חוויה מרתקת של התגלות, חופש ושחרור. מלאכת הרישום, אומר טרוילו, אינה קשה ללימוד, אך המתנה האמיתית היא היכולת ליצור קשר, למסור דבר מה בקו ובצבע.

לכל ציור של טרוילו סיפור משלו, הבא לידי ביטוי באופן הרגשי שבו מעוצבות הדמויות על הקנבס. נקודת המוצא של כל ציור ברעיון מסוים, אך בהמשך הולכים ונבראים בו דברים חדשים, והוא מתפתח ללא בחירה או תכנון, עד שבשלב מסוים מתחילה היצירה להיווצר כאילו מאליה, ומן הקנבס צומחים חיים חדשים. החופש שתהליך זה מעניק מאפשר לצייר לתת דרור לדחפים ורגשות מודחקים, המותירים את טביעותיהם על הבד. בעת היצירה, מספר טרוילו, הוא כאילו מהגר לעולם אחר, שבו, אולי בזכות הקרבה הפיזית לקנבס, הוא עובר מיזוג רגשי ייחודי עם הדימוי המצויר.

מראה שריריו של גוף הגבר, ומתארי האור והצל הדרמטיים שלהם, המשתנים בכל תנועה, מרתקים את טרוילו. הציור באצבעות מאפשר לו לתת לנס החי הזה ביטוי ישיר ובלתי אמצעי, והטכניקה שלו, של ציור פיגורטיבי באצבעות, היא ההמשך הטבעי של מסורת הציור האיטלקי.

הנוף האנושי הניבט מיצירתו המרתקת של פאולו טרוילו מעוגן בעולם חווייתי אקספרסיבי. יצירתו מאופיינת בשפה פיגורטיבית המבוססת על התבוננות פנימה, אל נבכי הנשמה הנקשרים למחוזות הנסתר. בסטודיו שלו לובשים רעיונותיו עור וגידים, צורה, השראה ואווירה. כאשר הם קמים לחיים חודרים לתוכם רכיבים מתוך חייו של האמן ומעברו, לצד פנטזיות ואסוציאציות שמקורן בדמיון ובזיכרון. המראות המרהיבים הבוקעים ממעמקי נפשו מציגים את שפע הפנים של הגוף האנושי. המציאות החדשה המתהווה ביצירות אלה קוראת דרור לצורות ולכתמים, אך גם שומרות על כתב היד האופייני המייחד את יצירתו, ומשמש לו ככלי לביטוי עצמי בלתי אמצעי.

 

דניאלה טלמור, אוצרת ראשית לשעבר, מוזיאון חיפה לאמנות